פסק-דין בתיק רע"א 4546/12

השופט צ' זילברטל:

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו החלקי מיום 11.4.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז) בת"א 4340/05, בגדרו נקבע, כי המבקשת והמשיבה 4 אחראיות לנזקי המשיבה 1, וכי על יתר המשיבים לא חלה אחריות לנזקיה. לפיכך נדחתה התביעה נגד המשיבים 8-5 ונדחו גם הודעות לצדדים שלישיים.

רקע

1.        המשיבה 1 (להלן: המשיבה) אובחנה בילדותה כסובלת משיתוק מוחין קל, אך עד גיל 18 לערך ניהלה אורח חיים תקין למדי. ביום 20.10.1999 מעדה המשיבה בבית ספרה ונחבלה בפניה. לאחר טיפול בחדר המיון של בית החולים "ברזילי" באשקלון (להלן: בית החולים) שבבעלות המדינה (היא המשיבה 4), שוחררה לביתה. ביום 21.2.2000, בהיותה כבת 18, נפגעה המשיבה כהולכת רגל בתאונת דרכים והיא נחבלה בקרסול רגלה השמאלית, בשפתיה ובשיניה (להלן: תאונת הדרכים). הרכב הפוגע היה נהוג בידי המשיב 5 (להלן: הנהג) ובוטח על-ידי המשיבות 7-6 (להלן: הביטוח). מספר חודשים לאחר תאונת הדרכים החל מצבה של המשיבה להידרדר. היא טופלה בתחילה על-ידי רופא המשפחה שלה, ד"ר לביא, העובד אצל המבקשת, שירותי בריאות כללית (להלן: הכללית). בהמשך, הופנתה המשיבה לפרופ' כהנא, ראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים. בתחילה לא אובחנו אצל המשיבה ממצאים חריגים, אולם לאחר הישנות תופעות רפואיות קשות והידרדרות מתמשכת במצבה, נשלחה המשיבה לאבחון ונתגלתה ציסטה בצווארה. הניתוח שנועד לניקוז נוזלי הציסטה ולהסרתה בוצע בבית החולים ביום 27.3.2001, לדאבון הלב הניתוח לא צלח והמשיבה נותרה משותקת בשלוש גפיים ומוגבלת בתנועת יד ימין. המשיבה הוכרה כנכה בשיעור של 100 אחוזים. לשלמות התמונה יצוין, כי בעקבות תאונת הדרכים פנו המשיבה ואמה (היא המשיבה 2, להלן: האם) למשיב 8, עו"ד ברדוגו (להלן גם: עורך הדין) על-מנת שייצגן לשם קבלת פיצויים בגין נזקיהן. עורך הדין הגיע בשמן להסדר פשרה עם הביטוח, והן פוצו בסכום של 14,000 ש"ח כנגד חתימה על "שטר קבלה ושחרור". יצוין כי עורך הדין שלח למשיב 9, אף הוא עורך דין במקצועו, הודעה לצד שלישי.

ההליך בבית המשפט המחוזי

2.        כתב התביעה שהגישו המשיבה והאם בבית המשפט המחוזי אוחז בשלוש עילות, מהן נגזרות שלוש "קבוצות" של נתבעים, אשר למצער אחת מהן, לטענת המשיבה והאם, נושאת באחריות לנזקיה של המשיבה. ה"קבוצה" הראשונה כוללת את הכללית ואת המדינה. העילה נגדן נשענת על טענת רשלנות רפואית באבחון המשיבה ובטיפול בה, מכוח סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ה"קבוצה" השניה כוללת את הנהג והביטוח, אשר נתבעה בעילה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), לגביה נטען, כי ההחמרה במצבה של המשיבה נגרמה בעטיה של תאונת הדרכים. ה"קבוצה" השלישית כוללת את עורך הדין, נגדו נטען לרשלנות מקצועית בכל הנוגע לטיפולו בהסדר הפשרה, ואת המשיב 9. יצוין, כי המשיב 3, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ביקש להצטרף כתובע בתביעה נגד הנהג והביטוח בעילת שיבוב מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

3.        בשל הסוגיות הסבוכות שעמדו להכרעה פוצל הדיון באופן שתחילה תוכרע שאלת האחריות. היינו, האם נכותה של המשיבה נגרמה בשל רשלנות רפואית, או שמא היתה זו תאונת הדרכים שגרמה לכך (או, למצער, לחלק ממנה). פסק הדין החלקי עניינו הכרעה בשאלה זו.

4.        בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי מונה פרופ' שקד כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: מומחה בית המשפט). הוא התבקש לחוות דעתו ביחס לגורמים שהביאו להחמרה במצבה של המשיבה, בהינתן, ועל כך אין חולק, שהציסטה בצווארה מולדת. כן התבקש המומחה מטעם בית המשפט לקבוע, כמידת יכולתו, מי מן הנתבעים גרם להחמרה במצבה הרפואי של המשיבה, אם בכלל, ומה מידת תרומתו להחמרה. ממצאיו, בתמצית, היו כדלהלן: האחריות להחמרה במצבה של המבקשת רובצת לפתחם של המדינה והכללית, ושיעורה נאמד על-ידיו ב-50 אחוזים בהינתן נכות מולדת בשיעור מוערך של 40 אחוזים. המומחה הוסיף, כי מחמת הספק יש לסברתו לקבוע שעל הנהג והביטוח לשאת באחריות ל-10 אחוזים מהנכות. עם קבלת חוות הדעת של המומחה נערכו נסיונות לפשר בין הצדדים, אך הללו לא צלחו. על כן הציגו הצדדים את ראיותיהם בסוגית החבות, ופסק הדין החלקי הכריע רק בסוגיה זו.

5.        בתמצית, וזה עיקר הנדרש לענייננו, נקבע בפסק הדין, כי תאונת הדרכים היתה קלה וכי אין קשר סיבתי בינה לבין ההידרדרות במצבה של המשיבה והנכות שנגרמה לה. נקבע, כי התמונה הקלינית שהתקבלה לאחר האנמנזה ובדיקת המשיבה על-ידי רופאי חדר המיון לאחר התאונה, היתה שמדובר בתאונת דרכים קלה בלבד, בה לא נגרמו למבקשת חבלות חמורות, ומשכך, נקבע, לא היתה הצדקה לערוך בירור מעמיק מעבר לזה שנערך. בית המשפט שלל את חוות הדעת של פרופ' רייכנטל, המומחה מטעם הכללית (להלן: מומחה הכללית) לפיה התאונה גרמה ליישור יתר של צווארה של המשיבה דבר שהוביל לטלטלתו ולהפרת איזון הנוזלים בציסטה. חוות הדעת, נקבע, אינה מתיישבת עם הממצאים הקליניים ועם תיאור התאונה. ד"ר רזון, המומחה מטעם המדינה (להלן: מומחה המדינה), שבתחילה טען אף הוא כי יש לייחס את ההידרדרות במצבה של המשיבה לתאונת הדרכים, שינה טעמו בעדותו ואישר כי אין ראיה לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי של המשיבה כתוצאה מהתאונה. לעומת זאת, בית המשפט קבע, כי חוות הדעת של המומחה מטעם הנהג והביטוח, פרופ' קונסטנטיני (להלן: מומחה הביטוח), אשר גרס כי לא היה בתאונה כדי לגרום לטלטלה בצווארה או בראשה של המשיבה, היא זו המסתברת. בית המשפט הדגיש, כי ראיות חיצוניות שונות תומכות בגרסה זו, בהן עדות האם אודות התאונה, מסמכי מגן דוד אדום ומסמכי חדר המיון ועדות הרופא שקיבל את המשיבה לטיפול בחדר המיון. בית המשפט ציין, כי נוכח הקביעה בדבר היות תאונת הדרכים תאונה קלה שלא גרמה לטלטלה בצוואר או בראש, שוב למעשה לא נדרש דיון בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין מצבה של המשיבה. עם זאת, הוא דן בכך בקצרה וקבע, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבה של המבקשת, וכי אילו היתה זיקה שכזו היו נצפים סימנים נוירולוגיים ברורים סמוך לאחר התאונה, ואולם הללו לא נצפו. נוכח האמור נקבע, כי אין הנהג והביטוח נושאים באחריות לנזקי המשיבה. משכך, גם נשמט היסוד לטענות שהופנו כלפי עורך הדין. התביעה נגד הנהג, הביטוח ועורך הדין נדחתה, וכן נדחו הודעות צד ג' של הכללית ושל עורך הדין.

6.        סוגיה שניה שנדונה בפסק הדין היא השאלה כלום התרשלו הכללית ובית החולים באבחונה של המבקשת ובטיפול בה. סוגיה זו אינה מושא הדיון בגדרה של הבקשה הנוכחית ועל כן יצוין, בתמצית, שנקבע, כי חלה על הכללית ועל בית החולים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וכי הללו הפרו חובתם זו. נקבע, כי הרשלנות הרובצת לפתחם של הכללית והמדינה אינה בכך שלא אבחנו את הציסטה, הנדירה, אלא על שלא נקטו באמצעים סבירים לבירור דבר התסמינים הנוירולוגיים שהופיעו אצל המשיבה לאורך השנים, תסמינים שהלכו והתגברו במהלך החודשים שטרם גילויה של הציסטה. נוכח האמור, נקבע כי המדינה והכללית התרשלו כלפי המשיבה. עוד נקבע, שקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההחמרה בנכותה של המשיבה. נקבע, כי בעטיה של רשלנות הרופאים הוחמרה נכותה של המשיבה משיעור של 30 אחוזי נכות לשיעור של 100 אחוזי נכות. ביחס לחלוקת האחריות בין הכללית והמדינה נקבע, כי קופת החולים נושאת באחריות בשיעור של 75 אחוזים והמדינה ב-25 אחוזים מההחמרה בנכות מ-30 אחוזי נכות ל-100 אחוזי נכות (ראו החלטה מיום 7.5.2012 בבקשה להבהרת פסק הדין החלקי).

           פסק הדין החלקי הכריע, כאמור, בשאלת האחריות. טרם נפסק בדבר גובה הנזק שנגרם למשיבה, וההליך בעניין זה בינה לבין הכללית והמדינה עודנו תלוי ועומד. זה גם המקום להדגיש, כי איננו קובעים מסמרות כלשהם בסוגיית הרשלנות הרפואית. האמור בפסק דין זה מתייחס אך ורק לשאלת תאונת הדרכים ולאחריות של הנתבעים מכוח חוק הפיצויים לנזקי המשיבה או לחלקם.

בקשת רשות הערעור

7.        על פסק הדין החלקי הגישה הכללית ערעור לבית משפט זה. בהחלטתו מיום 29.7.2012 החליט רשם בית משפט זה (כב' הרשם ג' שני), כי יש לסווג את ההליך כבקשת רשות ערעור. זאת, בעיקר משום שלגבי המבקשת - הכללית - לא הסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי.

8.        בהמשך, בהתאם להחלטתי מיום 6.8.2012, הודיעה הכללית, כי משדחה בית המשפט המחוזי את הטענה לפיה תאונת הדרכים היא הגורם לנזקה של המשיבה, ממילא נדחתה הודעת צד ג' ששלחה הכללית לנהג ולביטוח (אף שהדבר לא נקבע במפורש בפסק הדין החלקי).

9.        נקדים את המאוחר ונציין, כי ביום 7.3.2013, לאחר שהצדדים טענו בפנינו בבקשה, החלטנו כי הדיון שבפנינו יתמקד בסוגית הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין מצבה של המשיבה. היינו, בשאלת חבות הנהג והביטוח לנזקי המשיבה או חלקם. במסגרת ההחלטה, נוכח בקשת חלק מבעלי הדין, אפשרנו לכללית ולמשיבים להגיש סיכומים לעניין זה, בנוסף לנטען על-ידם בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה.

10.      נוכח האמור מעלה לא יפורטו כלל טענות הכללית בבקשה, אלא אך ורק אלו שעניינן, כאמור, הוא בשאלת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין נזקי המשיבה. אם כי יוער שהכללית העלתה, בין היתר, טענות שונות בעניין שאלת עצם חבותה, חלוקת החבות בינה לבין המדינה ומידת ההחמרה במצב המשיבה. לגבי עניינים אלה לא ראינו לנכון ליתן רשות ערעור, בגדר הכלל שלפיו, ברגיל ובהעדר טעמים מיוחדים שיצדיקו תוצאה אחרת, אין מקום שערכאת הערעור תידרש לנושא האחריות בטרם הושלם בירור התובענה כולה, דהינו - בטרם נפסק גם בשאלת הנזק וסכומי הפיצוי (ראו שנאמר לעניין זה ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012), להלן: עניין מע"צ).

טענות הכללית

11.      טענת הכללית היא, כי נזקה של המבקשת נגרם בעטיה של תאונת הדרכים. לענייננו מעלה הכללית שלוש טענות עיקריות: היה על בית המשפט לדחות את חוות דעת המומחה מטעמו ולהעדיף את חוות דעת מומחה הכללית; היה עליו לייחס משקל מופחת לראיות הנוספות; והיה ראוי לאמץ את הקביעה לפיה נפילתה של המשיבה לקרקע בעקבות התאונה הביאה, קרוב לודאי, ליישור יתר של הצוואר ולהפרת איזון הנוזלים בציסטה וכי כתוצאה מכך הוחמר מצב הציסטה ונגרמו נזקי המשיבה. בתשובתה הסכימה המדינה, ככלל, עם טענות הכללית, העלתה אף היא טענות דומות, והרחיבה בנושאים מסוימים. לשם הנוחות ובשל הדמיון בטענות יובאו טענות הכללית והמדינה יחד ויכונו: טענות הכללית. עוד יוער, כי המל"ל הודיע שהוא מצטרף לטענות הכללית. נפרט טענות אלו.